מרכז הידע ← ששת השערים ← גוף ונפש
גוף ונפש
ויסות, רגשות, טראומה, חלקי עצמי, והאופן שבו החוויה נרשמת בגוף.
מה הקשר בין הגוף לבין רגש, ואיך עובדים איתו בטיפול?
הגוף אינו רק המקום שבו רגש מורגש. עוררות, נשימה, מתח שרירי ותנועה משתתפים באופן שבו החוויה מתארגנת. בעבודה שלי הגוף אינו תוספת לשיחה: לעיתים הוא המקום הראשון שבו אפשר לזהות שהמערכת כבר נערכת למשהו שהראש עוד לא הספיק להבין. לכן אני מחברת בין הבנה לבין קשב לתחושה ולעוררות, כדי ליצור לא רק עוד תובנה אלא גם יותר ויסות ובחירה.
מהו ויסות רגשי?
ויסות רגשי הוא היכולת להישאר בקשר עם מה שאני מרגישה בלי שהרגש ישתלט לחלוטין, ובלי הצורך לנתק אותו. אני מציעה למדוד ויסות לא לפי כמה נרגעתי, אלא לפי כמה טווח בחירה חזר אליי: להרגיש, לחשוב, להישאר בקשר ולבחור מה נכון לעשות עכשיו. לעיתים ויסות נראה כמו הרגעה, ולעיתים דווקא כמו הרשאה להרגיש יותר. בשני המקרים המדד זהה: כמה בחירה יש לי כרגע.
איך יודעים אם אני בהצפה, בקיפאון או בניתוק?
בהצפה יש בדרך כלל עוררות גבוהה: מחשבות מהירות, דופק מואץ, דריכות ותחושה שהכול יותר מדי. בקיפאון מופיעה לעיתים תחושת שיתוק או חוסר יכולת לפעול. בניתוק יש קהות, ריחוק או תחושה שאני לא ממש כאן. ההבחנה חשובה כי אותו כלי פועל הפוך במצבים שונים: הרגעה עוזרת בהצפה, אבל בניתוק היא עלולה להעמיק את הריחוק. שם ויסות נראה דווקא כהתעוררות עדינה.
למה אני יודעת שאין סכנה והגוף מגיב כאילו יש?
הבנה שכלית ותגובה אוטומטית אינן אותה מערכת. ניסיון קודם משפיע על מה שהגוף והמערכת הרגשית מצפים שיקרה, גם כשהראש כבר יודע שהמציאות השתנתה. אני מבחינה בין מידע לבין חוויה: מידע משכנע את הראש, ורק חוויה חדשה שהמערכת יכולה לקלוט משנה את הציפייה עצמה. לכן טיפול שנשען על הסבר בלבד נשאר לרוב מחוץ למקום שבו התגובה נוצרת.
האם הגוף "זוכר טראומה"?
הביטוי שימושי כמטאפורה, ואני נזהרת מלקחת אותו כפשוטו. חוויות קשות משפיעות על עוררות, תחושות גוף, תגובות אוטומטיות וציפיות לסכנה. המחקר מתאר שינויים בוויסות, בקשב ובתגובתיות, ולא זיכרון המאוחסן ברקמה. אני מציעה להוסיף שהגוף אינו רק ארכיון של העבר: הוא יכול ללמוד בהדרגה גם ביטחון, קרבה, מנוחה והנאה.
למה דווקא אהבה, הצלחה או מנוחה מעוררות בי מתח?
חוויה טובה אינה תמיד חוויה מוכרת. אם המערכת למדה להתארגן סביב מאמץ, סכנה, ביקורת או חוסר ודאות, גם טוב עלול לעורר בתחילה חשד או אי שקט. בעבודה הקלינית אני מבחינה שחלק מהשינוי אינו רק ללמוד לשאת כאב, אלא להרחיב את היכולת לקבל טוב בלי למהר להתרחק ממנו. לפעמים שינוי מיטיב מרגיש בתחילה לא מוכר ואפילו מעט מאיים. לכן אני לא מניחה שאי-נוחות היא בהכרח סימן להתקדמות; אני בודקת לאורך זמן אם מתרחבים הגמישות, התפקוד והיכולת לבחור.
להמשיך מכאן
אל שער הרגע הזה: "מה קורה בגוף ברגע ההצפה" ←
אל שער עבר ושושלת: "מאיפה המערכת למדה לצפות לסכנה" ←
מקורות והעמקה
Siegel, D. J. (1999). The Developing Mind. Guilford Press.
Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the Body: A Sensorimotor Approach to Psychotherapy. W. W. Norton.
Levine, P. A. (1997). Waking the Tiger: Healing Trauma. North Atlantic Books.
נכתב על ידי דיאנה ב. גלזר
פסיכותרפיסטית ומדריכה, מייסדת-שותפה Schema Therapy Israel, עם ניסיון קליני של כ-25 שנה. עליי ועל הגישה שלי ←
עודכן לאחרונה: ספטמבר 2026